העימות הלאומי חרדי מתבסס על מלחמת ערכים שטמון בה רוע

הפיצול הזה הלך לכיוון של ערכי ההומניזם שרואים את האדם במרכז.

את זכויותיו, את ריבונותו על חייו את החיבור האישי למשפחה לקהילה ולמדינה ללא צורך במתווכים או בספר הוראות.

הכיוון השני משך לאדיקות. להתחזקות דתית סביב חוקי הלכה או רב מסויים שמתווה את הדרך והוא הבסיס לכל.

מכאן נדלג לראשית ימי המדינה.

הכיוון ההומניסטי במקרה הזה ניצח.

את המדינה הזאת הקימו חילונים הומניסטים תוך שיתוף פעולה עם זרם דתי לאומי.

החרדים הצטרפו בתנאי שמאפשר לקיים את אמונתם כאשר המדינה משמשת כלי עבורם למימוש אמונתם בחוקי הלכה או סביב הרב.

אז איפה כאן הרוע?

החילוניות או הלאומיות ההומניסטית נכשלה בערכיה עם היחס לגלי העליה ההמונית מארצות ערב וצפון אפריקה.

היתה שם התנשאות, יוהרה, ופגיעה בזכויות ואמונות של אנשים בשם כוח ושררה.

זה נוגד את הערכים ההומניסטים ואת הלאומיות שרואה בכל אדם אזרח שווה במדינה.

הרוע החרדי טמון בתפיסה הרווחת בעיקר בשנים האחרונות בצל מלחמה קשה וממושכת: "נמות ולא נתגייס".

משמע איננו חלק מהמדינה הזאת.

גם כשהיא בצרה נמשיך לדבוק באמונתנו. לא נראה את האחר נתעלם מכאבו וננצל את חייו לשמור על בטחוננו.

איך מנטרלים את יסוד הרוע בשתי התפיסות המרכזיות האלה?

אם ניקח את ההתנשאות, את תחושת הבלעדיות, את הדוגמטיות שטמונה בתפיסות שציינתי.

אם נטפח נכונות להפגש, להכיר ולדבר.

להבין שיש בשונה ממני עולם ערכים ותפיסות מרתקות להגשמה עצמית, לחיי מעשה ורוח, לערכי המשפחה והקהילה.

אם נסכים שאנחנו חיים כאן יחד ולא מחכים לגורם חיצוני שיתווה דרך, שייתן את הכסף, שייתן לנו לעשות מה שאנחנו רוצים ויניח לנו כי רק הדרך שלנו קובעת. אולי יהיה כאן סיכוי לאיחוי.

כמדריך מסעות לפולין אני פוגש את העוצמה של הזהות היהודית לגווניה ולדורותיה במרכז רוחני ענק שנמחק בידי הרוע.

כרב חילוני הומניסטי אני מכיר מנעד רחב של ערכים הטמונים בחילוניות הציונית המתבססת על עולם של ספרות, חלוציות והגשמה מעשית.

השילוב בהכרה ולמידה משותפת זו נוסחה מנצחת.

הביטול, הזלזול וההתנשאות זה מתכון לאסון.

אז במה נבחר?