אלי ויזל מליץ יושר שלא יכול לעמוד מנגד

אלי ויזל: מליץ יושר שלא יכול לעמוד מנגד

בשנת 1986 זכה אלי ויזל בפרס נובל לשלום. הוא כבר היה אז סופר ואינטלקטואל בעל שם עולמי, ניצול שואה שהפך לאחד הקולות המזוהים ביותר עם זיכרון השואה ועם המאבק למען זכויות אדם.

אבל כדי להבין את האיש שהפך לדמות בינלאומית, צריך לחזור אל הנער היהודי מסיגט שבחבל מרמורש, כיום ברומניה.

בשנת 1944, כשהיה בן חמש עשרה, גורשו ויזל ובני משפחתו יחד עם יהודי העיר לאושוויץ. אימו ואחותו הצעירה נרצחו. אלי ואביו המשיכו יחד, עד שאביו מת בבוכנוואלד זמן קצר לפני שחרור המחנה.

אחד הזיכרונות שנחרתו בו מאותם ימים לא היה רק זיכרון של הרוצחים והמתעללים. היה זה גם זיכרונם של אלה שעמדו מן הצד.

ויזל תיאר את אחד משכניו הלא־יהודים המתבונן מבעד לחלון בזמן שיהודי סיגט נאספים לקראת גירושם. הוא אינו מכה אותם ואינו מגרש אותם. הוא פשוט מביט. המבט חלול, העיניים ריקות, כאילו דבר אינו מתרחש בשעה שילדים, נשים, זקנים ומשפחות שלמות נלקחים מבתיהם.

עשרות שנים מאוחר יותר הפכה שאלת האדישות לאחד הנושאים המרכזיים בהגותו.

בשנת 1999 נשא ויזל בבית הלבן את נאומו המפורסם "סכנות האדישות". עבורו, אדישות לא הייתה רק הימנעות מפעולה. היא הייתה סכנה מוסרית. מי שחווה עולם שבו בני אדם יכולים לראות את סבלו של האחר ולהמשיך בחייהם, הבין עד כמה חיוני לסרב לעמוד מן הצד.

מהעיירה אל העולם

ויזל כתב עשרות ספרים, ובהם *הלילה*, שהפך לאחד הספרים הידועים ביותר על חוויית השואה, וכן *עיר המזל*, שבו שב אל עולם העיירה שממנה גורש.

אבל סיגט של ויזל לא הייתה רק מקום של אובדן. היא הייתה גם בית.

שם נמצאים זיכרונות המשפחה, המסורת והעולם החסידי שבתוכו גדל. לצד ההשכלה הרחבה שרכש בהמשך חייו, הספרות, הפילוסופיה והמפגש עם העולם המודרני, נשאר בו קשר עמוק לעולם היהודי שממנו צמח.

אולי דווקא השילוב הזה הוא שהופך את דמותו למעניינת כל כך.

ויזל היה בעת ובעונה אחת סופר ואינטלקטואל שפנה אל העולם כולו — ואדם בעל נשמה יהודית עמוקה. הוא נשא עמו את העולם החסידי של ילדותו, את הקשר לעם היהודי, את הציונות ואת המחויבות למדינת ישראל, ובמקביל סירב לצמצם את האחריות המוסרית שלו לגבולות העם היהודי בלבד.

הוא השמיע את קולו למען יהודי ברית המועצות, הגן על מדינת ישראל ופעל למען זיכרון השואה, אך גם התריע מפני רדיפות, טיהור אתני ורצח עם במקומות אחרים בעולם, ובהם קמבודיה, רואנדה ויוגוסלביה. הקול שלו הגיע עד לבית הלבן ולנשיאי ארצות הברית.

מליץ יושר, ביטוי יהודי שמתאים בעיניי לאלי ויזל, שמעתי אותו מפי ההיסטוריונית דינה פורת שאפיינה את פועלו למען הנצחת הנספים ולמען השורדים שעברו את השואה.

 דווקא משום שויזל היה נטוע עמוק בזיכרון היהודי, הוא ביקש לראות גם את סבלו של האחר. היהדות שלו לא הסתיימה בזיכרון השואה; היא הפכה את הזיכרון לתביעה מוסרית. לא לעמוד מן הצד. לא לקבל אדישות כמצב טבעי.

לא להתעלם מאדם או מקבוצה הנמצאים בסכנה רק מפני שהם אינם חלק מהקהילה שלנו.

בעולם שבו קל מאוד להסתגר בתוך זהויות, מחנות ומאבקים, דמותו של אלי ויזל ממשיכה להציב בפנינו שאלה חשובה:

האם הזיכרון שלנו גורם לנו לראות רק את הכאב שלנו — או שהוא מלמד אותנו לזהות גם את כאבו של האחר?

זו אולי אחת הסיבות שכדאי לחזור היום אל כתביו ואל דמותו. לא רק כדי לזכור את אלי ויזל, אלא כדי לשאול מה אנחנו בוחרים לעשות עם המורשת שהותיר לנו.

התמונה באדיבות ויקיפדיה

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99_%D7%95%D7%99%D7%96%D7%9C